הצהרת אמנית – לילך מדר

צילום הוא נקודת המוצא שלי. אני מגיעה מפרקטיקה של צילום, ובמהותי אני צלמת. התמקדתי בעיקר בצילום צבע מבוים בסטודיו ובדיוקנאות. הצילומים שלי עסקו לרוב בגוף ובמין, מתוך עמדה ביקורתית כלפי צילום פירסום ואופנה, תוך שימוש באותן אסטרטגיות.

עם השנים הרגשתי שאין לי עוד מה לחדש כצלמת, ושהרפרטואר החזותי מהז'אנר שלי הגיע לרוויה. מצאתי שעבורי, הדרך לייצר דימויים חדשים היא באמצעות פירוק והרכבה של תצלומים קיימים, וכך הפך הפוטומונטאז' לפרקטיקה העיקרית שלי.

במוקד עבודתי עומד הגוף הנשי. גוף האישה בתקשורת ההמונים משמש כסמן של אינטרסים ואידיאולוגיות צרכניות, מיניות, מוסריות ומגדריות. הייצוגים שלו במגזיני אופנה ולייפסטייל, ובמגזינים הפורנוגרפיים, מעסיק אותי גם כביטוי עכשווי וגם כהדהוד למסורות קודמות בתולדות האמנות. השאיפה לניכוס המיניות הנשית כביטוי לשחרור ועוצמה מול מצגים של החפצה מבטא קונפליקטים שהם חלק מחיי כפי שהם חלק מהאמנות שלי.

אני משתמשת בחומרי גלם משוכפלים דוגמת גזרי מגזינים, תצלומים ישנים, רפרודוקציות, שקופיות, בולים, וכן חפצים בייצור תעשייתי. לפעמים משולבים בהם גם אובייקטים אורגניים כמו נוצות, צדפים וקוצים. ככל שהם גנריים יותר, מזוהים ומוכרים, כך ערכם כפרגמנטים עולה מבחינתי.

היצירות שלי מבוססות על טכניקות של גזירה והדבקה. מספריים ודבק הם כלי-העבודה העיקריים שלי. לרוב אני מדביקה עיניים ושפתיים הגזורים ממגזיני-אופנה על דמות במצע קיים (תצלום ישן למשל), או יוצרת דמות חדשה מפרגמנטים של מגזינים. העבודות שלי הן פיגורטיביות, וכמו בצילום מקיימות יחסים של דמות ורקע.

הפוטומונטאז' מאפשר לי להמשיך להיאחז באסתטיקה המגזינית תוך כדי התנגדות. מגזיני-האופנה תמיד הקסימו אותי. במיוחד אלה שהגיעו מחו"ל היוו עבורי אובייקט של השראה ותשוקה: חלקי הגוף המפתים והמרוטשים, תכשיטי היוקרה הבוהקים, הצבעוניות הרוויה- כל פרט מטופל עד לשלמות. אני מעריצה את הדימויים הללו, ובו בזמן נרתעת מהמסרים הדכאניים שהם מקדמים. הדואליות הזאת מושכת ומעסיקה אותי גם במישור החומרי כיוון שהאשליה האידיאלית, הנחשקת, מודפסת על נייר כרומו דקיק וזול.

כמו בפוטומונטאז' בדאדא, בפופ-ארט ובפאנק, שהם המסורות האמנותיות מהם אני שואבת השראה ועליהם אני נשענת, מרכיב מפתח בגוף העבודה שלי הוא הומור. זהו חלק בלתי נפרד מהפרשנות שלי למדיום, וחיוני למערכת היחסים שהאמנות שלי יוצרת עם הצופים. לחיבורים גרוטסקיים, מסרים ביקורתיים ודימויים פרובוקטיביים יש נטייה לגרום לרתיעה ולהתנגדות, אך אם יש בהם יסוד הומוריסטי ומשעשע, נוצרת קירבה ונפתח פתח לדיאלוג.

המעבר מצילום לפוטומונטאז' סימן גם מעבר לקנה מידה קטן יותר. עבודות הצילום שלי תמיד נטו למונומנטליות ותוכננו מראש להדפסה בקנה מידה גדול. דפי מגזינים לרוב אינם חורגים מסטנדרט 4A וגודלם של הפרגמנטים קטן בהתאם. בסדרה "עין תחת עין" אני משתמשת בבולים כמצע, והם ממוסגרים תחת זכוכיות מגדלת (לופות גדולות שמרפררות לעולם הצילום). אם בעבר הצופה התרחק כדי לתפוס את מלוא היצירה שלי, הרי שכיום עליו להתקרב כדי לבחון את עבודותיי.

העיסוק הנוכחי שלי הוא לבחון את היחסים בין המצע השטוח לתלת-מימד. כלומר, להפוך את הפוטומונטאז' לאסמבלאז'. דרך אחת היא האופן שבו המצע השטוח מתבלט באמצעות שילוב אובייקטים תלת-מימדיים, שמשתנים בהתאם לתאורה, לתנועה ולנקודת המבט. הדרך השנייה היא שילוב פרגמנטים דו-מימדיים: בעיקר עיניים ושפתיים באובייקטים תלת-מימדיים.