את המתנה הכי יקרה לליבי קיבלתי לבת מצווה מסבתא שלי: זוג עגילי חישוקי זהב קטנים. כל כך חשקתי בחישוקים כאלה, וכל כך השווצתי ושמחתי בהם! ענדתי אותם שנים. כשגדלתי, ונוספו לי עוד ועוד חורים בתנוכים, הזזתי אותם כל פעם לחור הטרי, הם היו הקמע שלי. תמיד איתי, תמיד עליי. ויום בהיר אחד, אחד אבד. הייתי בחופשה משפחתית ביוון, קפצתי למים מהמזח, והופ, צלל לקרקעית ונעלם. רק מהמחשבה על זה עולות לי דמעות. סבתא כבר מזמן איננה, והאובדן מכאיב לי באופן לא פרופורציונלי... זה רק עגיל! הנחתי את העגיל הבודד בקופסת התכשיטים שלי, ובכל אירוע חגיגי, אני ניגשת להוציא תכשיט, ומתעצבת

...

יום אחד באתי לאסוף את הקטנה שלי מבית של חברה, ומיד צדו את עיניי חישוקים קטנים צבעוניים שהיו תלויים על הקיר,  מין חורי הצצה שכאלה... התקרבתי ובפנים היה עולם קטן... על בול! כל כך הוקסמתי, והופתעתי, ופרצתי בצחוק.... האמא של החברה סיפרה לי על האמנות המיוחדת שמסתתרת בתוך זכוכיות המגדלת, והראתה לי שבאחת מהן משובצות מיניאטורות קטנות של ממתקים שהיא עצמה הביאה לאמנית כדי שתהפוך אותן ליצירת אמנות. אאוריקה!!! החישוק היתום שלי

...

מפה לשם יצרתי קשר עם האמנית, סיפרתי לה את סיפור החישוק שלי, וביקשתי ממנה רק דבר אחד: אני רוצה להביט על העגיל שלי ולחייך

...

עכשיו תלויה אצלי בבית יצירת אמנות יחידה ומיוחדה, שכמה שהיא מיניאטורית ככה היא מושכת את תשומת הלב של כל אורחת ואורח שמגיעים אלינו הביתה. וכל פעם שאני עוברת לידה, אני מציצה פנימה, ומחייכת אל חישוק הזהב שקיבלתי מסבתא

A sweet collector of mine is in real-estate, and has a passion for Bauhaus (International) style buildings in Tel-Aviv. I found a stamp sheet that commemorate 80 years of diplomatic relationship between Israel and Germany, and used 2 of them for this commissioned work. My collector loves bright colors and cute things, so I used plastic cherries as trees, and a lot of glitter!

This is what I came up with.

While picking up a work from my studio, one of my dear collectors brought me a bunch of tiny cupcakes and doughnuts that were attached once to a pair of her daughter’s sneakers. Both of them loved those tiny items and wonders if I can do something with them.

This is what I came up with.

My practice is based on mass media images, ready-made surfaces and fragments such as magazine clippings, old photographs, reproductions, slides, stamps, as well as other materials and objects: mostly mass produced. Occasionally organic ones are incorporated.

My creations are mostly based on cut and paste techniques. Scissors and glue are my primary tools. My visual vocabulary consists mainly of eyes, lips, jewelry and flowers.

I am essentially a photographer. I was educated and trained in the field of photography from an early age. Over time I felt that photography had become irrelevant and worn-out. My interests, motivation, formation and aesthetics have remained intact, but I have returned to the practice of good-old-fashioned collage (or more accurately- Photomontage), which is now my main practice.

I identify photomontage as the photography underdog. In its basic cut and paste practice, it tends to be perceived as cheap, unworthy, rough, deformed, and grotesque. While Photography has become monumental, photomontage has remained the language of anarchist and avantgarde artistic subcultures from Dada to Punk. Indeed, it is also employed vastly in Pop-art, as a strategy used to confront capitalism and consumerism, and where the dialectics of life and art are at their peak.

In my view, photomontage is the most adequate way to embody the dissonance of our era. It is the seductive body parts, the bright luxury jewelry, color enhancement and air brushed to perfection: The ideal, desirable illusion printed on cheap flimsy chromo paper.

I am fascinated by the dualities encrypted in these materials. I have found that photomontage is the ultimate medium to express my frustration with mass media’s ideologies. I worship this imagery and at the same time despise it and reject the promotion of consumerism and the beauty regime it expresses or sometimes hides.

Naturally my body of work has a strong feminist core. Those conflicts are a part of my life as they are part of my art.  The focus on the female body in mass media is interlaced in my art. I strive to reconstruct the representations of gender in the mass media imagery in order to undermine these values.

Having said that, and keeping in mind the deadly-serious social and political connotations of my art, a key element in my body of work is humor.  It is an inherent part of my interpretation of the medium, and essential to the relationship it forms with the viewers. I always believed in killing them softly, so to speak.

The aesthetics of this imagery in chromo magazines has had a profound impact on me, and although those images are dismantled, they still appear bright, colorful and seductive in their own wild way.  It is those internal contradictions that make photomontage such an incredible practice.

צילום הוא נקודת המוצא שלי. אני מגיעה מפרקטיקה של צילום, ובמהותי אני צלמת. התמקדתי בעיקר בצילום צבע מבוים בסטודיו ובדיוקנאות. הצילומים שלי עסקו לרוב בגוף ובמין, מתוך עמדה ביקורתית כלפי צילום פירסום ואופנה, תוך שימוש באותן אסטרטגיות.

עם השנים הרגשתי שאין לי עוד מה לחדש כצלמת, ושהרפרטואר החזותי מהז'אנר שלי הגיע לרוויה. מצאתי שעבורי, הדרך לייצר דימויים חדשים היא באמצעות פירוק והרכבה של תצלומים קיימים, וכך הפך הפוטומונטאז' לפרקטיקה העיקרית שלי.

במוקד עבודתי עומד הגוף הנשי. גוף האישה בתקשורת ההמונים משמש כסמן של אינטרסים ואידיאולוגיות צרכניות, מיניות, מוסריות ומגדריות. הייצוגים שלו במגזיני אופנה ולייפסטייל, ובמגזינים הפורנוגרפיים, מעסיק אותי גם כביטוי עכשווי וגם כהדהוד למסורות קודמות בתולדות האמנות. השאיפה לניכוס המיניות הנשית כביטוי לשחרור ועוצמה מול מצגים של החפצה מבטא קונפליקטים שהם חלק מחיי כפי שהם חלק מהאמנות שלי.

אני משתמשת בחומרי גלם משוכפלים דוגמת גזרי מגזינים, תצלומים ישנים, רפרודוקציות, שקופיות, בולים, וכן חפצים בייצור תעשייתי. לפעמים משולבים בהם גם אובייקטים אורגניים כמו נוצות, צדפים וקוצים. ככל שהם גנריים יותר, מזוהים ומוכרים, כך ערכם כפרגמנטים עולה מבחינתי.

היצירות שלי מבוססות על טכניקות של גזירה והדבקה. מספריים ודבק הם כלי-העבודה העיקריים שלי. לרוב אני מדביקה עיניים ושפתיים הגזורים ממגזיני-אופנה על דמות במצע קיים (תצלום ישן למשל), או יוצרת דמות חדשה מפרגמנטים של מגזינים. העבודות שלי הן פיגורטיביות, וכמו בצילום מקיימות יחסים של דמות ורקע.

הפוטומונטאז' מאפשר לי להמשיך להיאחז באסתטיקה המגזינית תוך כדי התנגדות. מגזיני-האופנה תמיד הקסימו אותי. במיוחד אלה שהגיעו מחו"ל היוו עבורי אובייקט של השראה ותשוקה: חלקי הגוף המפתים והמרוטשים, תכשיטי היוקרה הבוהקים, הצבעוניות הרוויה- כל פרט מטופל עד לשלמות. אני מעריצה את הדימויים הללו, ובו בזמן נרתעת מהמסרים הדכאניים שהם מקדמים. הדואליות הזאת מושכת ומעסיקה אותי גם במישור החומרי כיוון שהאשליה האידיאלית, הנחשקת, מודפסת על נייר כרומו דקיק וזול.

כמו בפוטומונטאז' בדאדא, בפופ-ארט ובפאנק, שהם המסורות האמנותיות מהם אני שואבת השראה ועליהם אני נשענת, מרכיב מפתח בגוף העבודה שלי הוא הומור. זהו חלק בלתי נפרד מהפרשנות שלי למדיום, וחיוני למערכת היחסים שהאמנות שלי יוצרת עם הצופים. לחיבורים גרוטסקיים, מסרים ביקורתיים ודימויים פרובוקטיביים יש נטייה לגרום לרתיעה ולהתנגדות, אך אם יש בהם יסוד הומוריסטי ומשעשע, נוצרת קירבה ונפתח פתח לדיאלוג.

המעבר מצילום לפוטומונטאז' סימן גם מעבר לקנה מידה קטן יותר. עבודות הצילום שלי תמיד נטו למונומנטליות ותוכננו מראש להדפסה בקנה מידה גדול. דפי מגזינים לרוב אינם חורגים מסטנדרט 4A וגודלם של הפרגמנטים קטן בהתאם. בסדרה "עין תחת עין" אני משתמשת בבולים כמצע, והם ממוסגרים תחת זכוכיות מגדלת (לופות גדולות שמרפררות לעולם הצילום). אם בעבר הצופה התרחק כדי לתפוס את מלוא היצירה שלי, הרי שכיום עליו להתקרב כדי לבחון את עבודותיי.

העיסוק הנוכחי שלי הוא לבחון את היחסים בין המצע השטוח לתלת-מימד. כלומר, להפוך את הפוטומונטאז' לאסמבלאז'. דרך אחת היא האופן שבו המצע השטוח מתבלט באמצעות שילוב אובייקטים תלת-מימדיים, שמשתנים בהתאם לתאורה, לתנועה ולנקודת המבט. הדרך השנייה היא שילוב פרגמנטים דו-מימדיים: בעיקר עיניים ושפתיים באובייקטים תלת-מימדיים.

קולאז' הוא המדיום העיקרי ביצירה שלי. סיימתי את לימודיי במחלקה לצילום בבצלאל בשנת 2000. העיסוק בצילום כפרקטיקה נדחק לטובת העיסוק בתצלום כחומר גלם, בעיקר גזרי מגזינים, רפרודוקציות ותמונות ישנות. גוף העבודה שלי מתמקד בעיקר בייצוגים של מגדר, תוך שאני מפרקת ומרכיבה אותם מחדש באמצעות הקולאז'. דימויים פופולריים אלו חושפים קונבנציות תרבותיות. הקולאז' מאפשר לחשוף את טבעם האמיתי של ייצוגים במדיה, סטריאוטיפים של נשים וסטנדרטים בלתי-מציאותיים. ב 2015 סיימתי את תואר שני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב. עבודת התזה שלי הוגשה בהנחיית ד"ר ורד מימון תחת הכותרת: "פוטומונטאז', פמיניזם, פורנוגרפיה" ועסקה בייצוגים של מגדר לאורך שלוש תקופות שונות במאה ה-20. המחקר האקדמי עזר לי למקד ולשכלל את הפרקטיקה האמנותית שלי. מרבית העבודות שלי מורכבות בלעדית מגזרי מגזינים פופולריים: החל מאלה שעוסקים באופנה וכלה במגזינים פורנוגרפיים.

בשנים האחרונות אני עובדת על סדרת קולאז'ים מיניאטורים על בולים: העניין שלי בבולים החל בעבודה שיצרתי עבור תערוכה קבוצתית בשם "חוצלארץ" (2015, גלריית בנימין. אוצר: ינאי גבע). קיבלתי מאחי הגדול את אוסף הבולים שלו: אוסף שבילדותי היה הגביע הקדוש שאסור היה לי אפילו לנשום לידו, הפך להיות אוצר בלום של חומר גלם עם פוטנציאל עצום עבורי.

בולים מילאו פונקציה חשובה שממנה אפשר ללמוד רבות על תרבויות רחוקות, התהוותן של מדינות חדשות והתפתחותן. הם שימשו להנצחת אירועים היסטוריים, אישים חשובים ואבני דרך קולקטיביות. במהלך השנים התפתחה תעשייה שלמה סביב הבולים אשר מקבצת תחת קורתה מדינות, עמים ותרבויות מסביב לגלובוס. אך אין לטעות באוביקט הקטן והתמים: הבול הוא מסמך מתוארך, הנושא עליו את הזמן והטריטוריה שבו הונפק, הוא מופץ ברחבי העולם, סימן אינדקסלי של מקום, של ריבונות, הוא שגריר משרד התיירות של מדינה, סמן מדיניות-חוץ, פרופגנדה, ונושא על גופו אידאולוגיה. ככזה, אוסף הבולים חושף גם מנגנונים דכאניים: גברים מונצחים על בולים בשל הישגיהם ונשים מוצגות כרפרודוקציות של ציורי עירום מאת גדולי הציירים. העיסוק בבולים החל אצלי מנקודת מוצא של ייצוג מגדרי ("עין תחת עין" 2015), והמשיך למחוזות מדיניים-פוליטיים ("מועדון בילדרברג" 2017).

אוסף הבולים מהווה עבורי חומר גלם משמעותי שיש לו היסטוריה והשלכות חברתיות ופוליטיות, ועם זאת הוא מיניאטורי וססגוני, ומעורר השראה לשלל אפשרויות פרועות של הנאה ושעשוע.

את הבולים אני מציגה כשהם ממוסגרים תחת זכוכיות מגדלת. ניתן לראות אותם רק כאשר מתקרבים ומביטים אל תוך העינית, וכך הם הופכים למושא מבט אינטימי ומציצני.

My practice is based on mass media images, ready-made surfaces and fragments such as magazine clippings, old photographs, reproductions, slides, stamps, as well as other materials and objects.

 My creations are mostly based on cut and paste techniques. Scissors and glue are my primary tools. My visual vocabulary consists mainly of eyes, lips, jewelry and flowers.

I am essentially a photographer. I identify photomontage as the photography underdog. In its basic cut and paste practice, it tends to be perceived as cheap, unworthy, rough, deformed, and grotesque.

 In my view, photomontage is the most adequate way to embody the dissonance of our era. It is the seductive body parts, the bright luxury jewelry, color enhancement and airbrushed to perfection: The ideal, desirable illusion printed on cheap flimsy chromo paper.

I am fascinated by the dualities encrypted in these materials.

 Naturally my body of work has a strong feminist core. Those conflicts are a part of my life as they are part of my art.  The focus on the female body in mass media is interlaced in my art. I strive to reconstruct the representations of gender in the mass media imagery in order to undermine these values.

 Having said that, and keeping in mind the deadly-serious social and political connotations of my art, a key element in my body of work is humor.  It is an inherent part of my interpretation of the medium, and essential to the relationship it forms with the viewers. I always believed in killing them softly, so to speak.